אנחנו גרים בבית שאוהב אמנות, ולאמנות יש פנים רבות. אמנות פלסטית, אמנות המילים,
וספורטאים שכישרונם הוא אמנותם.

משפחתי "נגועה" באהבתה לטניס, וילדנו גדלו כשהם מתחנכים לצד אהבה למשחק. לא רק דרך
צפייה אלא גם משחק הלכה למעשה. הם שיחקו והתחרו בארץ ובעולם, וצפו בטורנירים מפורסמים
בכל רחבי העולם. כך לא פעם צפינו בטורניר היוקרתי "רולאן גארוס" בפריז. צפיתי מקרוב בשחקנים שהם אגדות. אחד מהם הוא רפאל נאדל הספרדי- או כפי שהוא קרוי בחיבה- רפא. האיש הוא תופעה, ספורטאי אתלט- על.

בנטפליקס יצאה סדרה נהדרת שמספרת את סיפורו וקרויה- רפא. מסופר על היותו ילד קטן עד לפריצת כישרונו הגדול. לצידו כל השנים עמד דוד, המאמן האישי הצמוד שלו, טוני נדאל. רפא זוקף את חלק מהצלחתו גם למאמן המופלא שלו שלא עזב אותו לרגע- אך בעיקר לעבודה הקשה ולכוח הרצון הפנומנלי שלו.

הפרקים האחרונים מתארים מסכת ייסורים קשה ולבטים של מי שנמצא בפסגה, בענף ספורט אכזרי
שהוא אינדיבידואלי לחלוטין. פציעה קשה בברך שהתפשטה לכף הרגל ליוותה אותו שנים ארוכות.
הוא קיבל משככי כאבים חזקים ואנטי- דלקתיים, הגוף הולעט בתרופות, עד שלא ניתן היה עוד
להמשיך כך. אך רפא לא ויתר בקלות. הוא משך, נלחם, סירב לשחרר- כי הטניס היה חייו. רק
כשהכאב הכניע אותו סופית ופגע באיכות המשחק שלו, הוא הבין שהגיע הזמן לשחרר.
ההצלחות המתוקות היו לגמרי שלו, אך גם ההפסדים והכאבים היו לגמרי שלו. לטוב ולרע הוא היה לבד.

הסדרה הסתיימה בפרישתו של רפא מהטניס התחרותי. הוא עמד שם גאה, מתרפק על אהדתו
העזה של הקהל שהעניק לו אהבה בשפע- ולצד זאת, הצער שעליו לוותר על אהבתו הגדולה לטניס,
שהרים אותו לגבהים ושיאים בלתי מתוארים.
עיניו של רפא נמלאו דמעות של שמחה מהולה בצער.
הסצנה הזו השאירה בי רושם עז, עד שעלה בי הרצון לקחת מכחול וצבעים כדי להביע את מנעד
הרגשות שהתפרץ בי. ולאחר זמן מה הגעתי לתובנה:
אין הצלחה ללא כאב- אולם לא כל מי שכואב מצליח.
ההצלחה מסורה למי שנגע בו המזל, ורק מי שמבין שנגע בו המזל מתייחס להצלחה ביראת כבוד
כזו כמו רפא- ואולי בגלל זה היה לו כל כך קשה לשחרר אותה.

אוהבים אותך רפא! בשבילי אתה, בר מזל, מוכשר, יחיד סגולה!
המלצתי - לכו לראות את הסדרה! יש שם הרבה רגעים רגישים שנוגעים בנימי נימים של החיים.