יש רגעים שבהם רעיון נולד לא מתוך תכנון, אלא מתוך הקשבה. זה קרה לי כשעמדתי מול אריזת יין ריקה שעמדה להיזרק. הבטתי בה ובמקום לראות פסולת ראיתי משהו אחר. צורה, מרקם, פוטנציאל, ראיתי רעיון שמחכה להיוולד. תמיד הייתי רגישה לדברים שהעולם החליט לשכוח. לחומרים שמסיימים את תפקידם ונגזר עליהם להיעלם. כאומנית, העין שלי לא עוצרת שם, היא ממשיכה לשאול: מה עוד אפשר לעשות עם זה? הפעם התשובה הייתה ברורה- אומנות.

לקחתי את האריזה, פתחתי צבע והתחלתי לצייר. מה שיצא הפתיע אפילו אותי. האריזה שהייתה בדרך לפח, הפכה לאובייקט שעומד בפני עצמו. לא עיטור, לא אביזר, אלא יצירה שיש לה סיפור של חומר שניצל, של יד שבחרה לראות אחרת. כך נולד הקו "כשיין פוגש אמנות".

כל אריזה שמגיעה לידיי עוברת התחלה שנייה. ציור ידני מקורי, חד פעמי, הופך אותה למתנה שאי אפשר לשכוח, ולאמנות שנשארת הרבה אחר שהיין נגמר. זו לא רק אמנות, זו בחירה לראות את היופי במה שהיה, וליצור ממנו משהו שיישאר ויבנה לעצמו חיים משל עצמו.