לטוס להודו היה בשבילי חלום רחוק, מלווה בכמיהה עם חששות ופחדים. פחד מהלא נודע, מהרחוק, מהחדש. אני מודה כי הפחדים נבעו גם מדעות קדומות כמו על עוני, לכלוך ואי סדר, ובכל זאת משהו קסום משך אותי אל המדינה המפתה הזו. הרוחניות, האנשים, החוויות שחיכו לי שם , לא הניחו לי, ולבסוף קיבלתי החלטה ששינתה אותי.

הגעתי לארץ מרהיבה שהדליקה את כל חושי. ריחות של תבלינים שלא הכרתי, מזון שמעיר את הבלוטות, צבעים עזים, בדים מרהיבים, רוחניות עוצמתיות ואנשים עדינים ואדיבים שלמרות עניים, יש בהם קבלה שלווה לגורלם עם שמחת חיים עמוקה. הקבלה הנדירה הזו נובעת לדעתי מרוחניות אמיתית ומהכרת הטוב ליקום.

הודו גורמת לך להרהר בגורל, במה שנופל בחלקך בשל מקום הולדתך בלבד, ולכן כדאי שנלך בחמלה ובמודעות של הכרת הטוב למה שהיקום זימן לנו. כאמנית, הרגישות שלי ליופי פרצה בכל עוצמתה. השווקים מלאי הבדים, כלים רקועים, תכשיטים, שטחי צמר ומשי עבודת יד, כל אלו הציפו ומילאו את עיניי. כשצעדתי לתוכם הרגשתי שאני נכנסת אל קפסולת זמן. כל חושיי התנפצו בו זמנית: צבע, ריח, מגע, קול, כולם התערבבו לכדי מקשה אחת.

מה שריתק אותי במיוחד הייתה חנות דלתות עץ מגולפות ביד אמן. כל דלת סיפרה סיפור משלה. דלת היא בעיניי סמל עמוק, פתח אל תיקווה, מעבר אל דרך חדשה, צוהר אל הלא נודע. מה שאני מנסה לומר הוא פשוט לא לפחד. להעז, לגעת, להתנסות, לגרות את החושים בלא נודע ולצבור זיכרונות שעוברים דרך הגוף והרגש. 

כל אחד פוגש את הודו בצורה שונה, אבל מה שבטוח, לא נשארים אדישים אליה.

נמסטה.