ב- 2017 שודרה תוכנית טלוויזיה מקסימה בהנחיית הדמות ירדנה גושן, בגילומה של השחקנית שני כהן. בכל פרק ארחה הדמות אישה אחרת מן ההיסטוריה, כזו שעשתה שינוי, שטבעה חותם, שלא ביקשה רשות. לאה גולדברג, מארי קירי, אליזבת מלכת אנגליה, שרה אהרונסון. נשים שידעו.

התוכנית הייתה עבורי ניצוץ, מתוכה נולדה דמות שיצרתי וקראתי לה בשמה הפשוט והמדויק "אחת שיודעת".

היא הפכה לפלטפורמה. לקול שמאפשר לומר מה שלא תמיד עובר בגרון בקלות. הרעיון רקם עור וגידים, והדמות לבשה צורה דרך לוגו שציירתי בידיי: אישה צעירה, דעתנית, אמביציוזית, ידיה שלובות בתנוחה של תוכחה, כזו שלא מבקשת להסביר את עצמה. היא אופנתית, מאובזרת, עדכנית, ועם זאת, קל להזדהות עמה. אולי בגלל שהיא מוכרת, אולי בגלל שכולנו לעיתים היינו היא.

עבורי אמנות אינה רק אסתטיקה, היא שופר כלי, אמצעי להביע ולמחות, לגעת במה שכואב בלי לשבור, וכאן נכנסה "אחת שיודעת" לפעול.

על עבודות שנשאו מסר חד וברור, חתמתי בה. היה לי נוח שהיא אינה מזוהה עמי ישירות. כך היה לי החופש. חופש לדבר על הכל, בלי לצנזר, בלי להתרצות.

כעת אני חושפת אותה.

אך גם עכשיו, כשהיא עומדת באור, היא שומרת על עצמאותה, על עוצמתה, הוויזואליות שלה אינה מתפשרת. עמידתה מתריסה, ומשיכת הקולמוס שלה נועזת.

אפשר להתאהב בה גם כשהיא מדברת על מה שקשה לשמוע.

כעת כשהיא בקדמת הבמה, היא קבלה חיים משל עצמה.