פגשתם פעם מעלית שהייתם מוכנים לגור בה? לא ממש לגור, אלא פשוט לעלות ולרדת בה שוב ושוב, כי הנסיעה עצמה היא חוויה. כזו היא המעלית במלון אר 48, הממוקם בלב שדרות רוטשילד תל אביב. המלון שוכן בבניין לשימור בסגנון הבאוהאוס, תנועה אדריכלית שנולדה בגרמניה ב 1919, עיצבה את פני תל אביב בשנות ה 30, והעניקה לה את כינויה "העיר הל בנה". ב 2003 הכריז אונסקו על הרובע כאתר מורשת עולמית.

אך עכשיו לעיקר,

מרגע שנכנסתי למלון, הזמן עצר מלכת. הרגשתי כאילו נשאבתי לתוך קפסולת זמן, רחוקה מההמולה התל אביבית, רחוקה מהחדשות, רחוקה מהמלחמה. העיצוב הנקי והמוקפד אוורר משהו בתוכי, ותוך דקות ספורות הוחלפו תלאות היום בנשימה עמוקה ובחיוך.

הקירות לא נותרו ריקים, הם מספרים סיפור. אמנות ישראלית עכשווית נבחרה בקפידה ומעטרת את החללים: צילומים לצד ציורים בטכניקות מעורבות, עבודות של אמנים כאורי גרשט וטל שוחט. אך מה שעצר אותי במקומי הייתה עבודתה של אניסה אשקר, אמנית רב-תחומית ישראלית- ערבייה, ילידת עכו. הפורטרט שתלוי שם מציג אישה שפניה מקושטים בכתב קליגרפי ערבי, מחווה לזהות, לשפה, לגוף. אלמנט שמזמין לעצור, להתבונן, ולהרגיש.

ועכשיו- למעלית:

דפנותיה זכוכית, והיא ממוקמת בלב פיר המדרגות המקורי של הבניין. מכל כיוון ניבטות לבנים חשופות מהמאה הקודמת, שיוצרות אווירה של עבר חי ונושם, אבל בניגוד לציפיות, המעלית רחבת ידיים, ממוזגת ומזמינה. ברגע הפסיעה אליה מוחלף אוויר הקיץ הדביק בתחושת רוגע.

ואז, הפתעה. ריהטו אותה. ספסל עור, כורסא מזמינה, ועל רגלי עץ משולשות מחכה לו ספר אמנות גדל ממדים של הצלמת אנני לייבוביץ. פתחתי דף ועוד דף וכל תמונה הייתה יפה מקודמתה. הצטערתי על כל קומה שחלפה, כי הבניין לא היה גבוה מספיק.

אנקדוטה קטנה לסיום: הבעלים רותי ומתי ברודו פתחו את המלון בפברואר 2023, שבועות ספורים לפני שהכל השתנה. מקומות כאלה מזכירים לנו שיש גם יופי.